אנחנו אומנם כבר לא בקיץ, אבל שריפות הפכו למוקד הצרות הרשמי בישראל, ולא רק בעונה החמה. בכל שנה גדל מספר השריפות בשטחים הפתוחים, ובעקבות כך חלה פגיעה ישירה בבני האדם וכדור הארץ, כאשר זנים שונים של בעלי חיים וצמחים נשרפים בהמוניהם.
בכדי להתמודד עם התופעה, קרן קימת לישראל הקימה את "יחידת המרעה", שבשיתוף פעולה עם עשרות חקלאים מרחבי הארץ, מצליחים למנוע שריפות בלמעלה מ-2 מיליון דונם במצטבר.
אנו מזמינים אותך להכיר מקרוב בפעם הראשונה את יחידת המרעה של קק"ל, אשר עוסקת במניעת שריפות על ידי טיפוח עדרים בשטחים פתוחים בכל ימות השנה.
יחידה חדשה - איום ישן
יחידת המרעה של קק"ל קמה לפני שלוש שנים בכדי להתמודד עם העובדה שמספר השריפות עלה בצורה דרמטית בשנים האחרונות. הם פועלים בצפון, בדרום ובמרכז בשיתוף פעולה עם חקלאים, בעלי עדרים של כבשים, פרות ועיזים, שבצורה מדויקת ומתוכננת מראש, רועים את העדרים שלהם בשטחים הפתוחים של קק"ל, ניזונים מהעשבייה, ועל ידי כך מצליחים למנוע כ-80% מהשריפות בשטחים הפתוחים.
להתפשטות שריפות מסייעים תנאי מזג אוויר ובראשם עוצמת רוח גבוהה, לחות נמוכה וטמפרטורה גבוהה, מדרונות וואדיות וכמובן - צמחיה יבשה עשירה שמהווה הבדל בין שריפה קטנה לשריפת יער גדולה. את הצמחייה הזו אוכלים עדרי המרעה.
היחידה הארצית ככלל מונה כ-10 אנשים, אך היא מחולקת לשלוש יחידות מרחביות - צפון, מרכז ודרום, כאשר לכל יחידה יש מנהל והיא עובדת בשיתוף פעולה עם מחלקת היער של קק"ל ועם מנהלי האיזורים. בעוד שבצפון הארץ תמיד הייתה יחידת מרעה, המרכז והדרום הצטרפו כאמור לפני מספר שנים, והיחידה הפכה כלי חובה לניהול שטח היער.
מרעה עונתי וזמני
מרחב צפון הוא הגדול ביותר, והוא כולל כ-75-80 אחוזים משטחי המרעה ביערות קק"ל. בצפון, שם 90 אחוזים מרעיה היא בקר, בניגוד למרכז ולדרום, מדובר בעיקר במרעה קבוע ולא זמני, מה שאומר שהרועה והמרעה שלו נשארים בשטח לאורך השנה.
"ביחידת המרעה שמורכבת ממנהל ארצי ומתחתיו שלושה רכזים, אנחנו עובדים בשיתוף עם משרד החקלאות והמנהל ואנחנו למעשה הזרוע המבצעת בכל מה שקורה בשטח", מסביר עודד אבוטבול, רכז המרעה במרחב צפון. "אנחנו אחראים על הקמת המתקנים, גדרות, שוקתות מים ומכלאות, שאת חלקם מספקים המסגרים של קק"ל. אנחנו למעשה אלה שמכניסים את הקבלנים לשטח לעבודה. ובנוסף, אנחנו מראים לבעלי העדרים איפה תוואי השטח שלהם לרעייה, שלא יכנסו במקרה לשטחים פרטיים".
במרחב דרום, לעומת זאת, יש את הכמות הכי גדולה של מרעה זמני. "המגדלים, שהם בעיקר בדואים אצלנו, מקבלים חוזה למרעה, ואנחנו נותנים להם איזור לפי הצמחייה", מסביר חיים ביתן רכז המרעה של במרחב דרום. "אנחנו והיערן של קק"ל עושים סיור לפני העונה, רואים את הגובה של העשב ולפי זה מחליטים. הרועים מקבלים את תא השטח והם צריכים לשמור על השטח מבחינת ציוד, אבל לא רק.
כלבי הרעייה למשל צריכים להיות קשורים בשעות היום - כי יש מטיילים. לחלק מהשטחים אסור להכניס גמלים, סוסים או פרות - רק כבשים, כי הן גורמות פחות נזק. המגדל יודע את תא השטח שלו והגבולות". בנוסף, בעלי העדרים צריכים להביא אישורים שהעדר מחוסן.
במרחב מרכז שמתחיל מיקנעם ועד בית גוברין יש רעיה עונתית ורעיה קבועה, כשהעדרים מעורבים בפרות, עיזים וכבשים. "היערן של היער הוא למעשה זה שקובע את התנודה של העדרים בשטח", מסביר יאיר אבוטבול, רכז יחידת המרעה של מרחב מרכז. "אנחנו עושים סיור מקדים לפני שהרועים נכנסים לשטח עם משרד החקלאות, הסיירת הירוקה והיערן ורואים מה גובה העשבייה ומה הדד-ליין לכניסה של המרעה לשטח. ואנחנו קובעים מתי נכנסים לשטח. במקביל מתקיימת וועדת מרעה שדנה על כל רועה ורועה וקובעים תוכנית עבודה", הוא מסביר. "בשל המעברים המרובים של העדרים הציוד של הרועים מתבלה וגם הציוד בשטח, לכן אנחנו משפצים במידת הצורך ודואגים למגדלים לרישיונות וחוזים", מסביר יאיר.
שיתוף פעולה מוצלח
מהצד השני קק"ל משקיעה מאמצים וכסף ומתקינה למשל קווי מים שיעילים לרועים אבל גם ליער עצמו, ועושה בין היתר גידור פרטני מסביב לכל עץ ועץ כאשר הם נשתלים ועדיין קטנים והמרעה יכול לאכול אותם.
"מניעת שריפות היא בחשיבות עליונה אבל אנחנו גם שומרים על רועים שהם נמצאים פה שנים. שיתוף הפעולה שלנו עם הרועים הוא מצב שטוב לכולנו. במקום לקנות אוכל - שעלה לאחרונה בגלל המלחמה באוקראינה - הרועים באים ורועים את השטח. כך הם מקבלים מזון ואנחנו שומרים על היער", אומר ביתן.
"מדובר בעבודה מאוד מעניינת", אומר עודד. "הכי חשוב לשמור על היערות והקרקע, והעדרים עושים את העבודה שאנחנו צריכים".