כשאתם מטיילים ביערות קק"ל יש מי ששומרים עליכם. גם אם אינם תמיד רואים אותם. הכירו את הסיירים של קרן קימת לישראל; הם תשעה במספר, פרוסים בכל רחבי הארץ ולכל אחד מהם אחריות על שטחים עצומים ונרחבים. הם מנהלים את מערך כיבוי האש באזור, משמשים כחוליה המקשרת בין שירותי ההצלה השונים ומשתתפים בניהול האירועים, אם חלילה יפרצו. הסייר אחראי על כל ציוד הכיבוי וגם על מגדלי התצפית המאתרים שריפות קרובות. הוא יוצא לסיורים בשטח, וגם מנהל את המרעים שהפכו פופולריים ושמישים.
הצטרפנו לסיירי קק"ל כדי לשמוע מקרוב על עבודתם. אלא ששיחתנו הראשונה עם רועי רווח (38), סייר באזור הגלעד, מופרת בגלל הקפצה. אחד העובדים בשטח הבחין בעשן, והיה חשש לשריפה. כעבור כמה דקות רווח טילפן אליי בחזרה: "מישהו שרף משהו בשטח פרטי, אז חזרנו על עקבותינו", סיפר.
"עבודת הסייר היא מעין שליחות", אומר רווח, שהשטח באחריותו נפרס מיקנעם עד כפר קאסם. "זו זכות להיות כל היום בשטח, גם בתנאי מזג אוויר קשים בקיץ ובחורף. עץ שאנחנו שותלים היום, ימשיך גם אחרינו, והנינים שלנו ייהנו ממנו. אנחנו נמצאים עכשיו בימים שבהם כל האזור דרוך מאוד, בגלל מזג האוויר הקיצוני, שהולך והופך שכיח יותר ויותר. אנחנו יוצאים ליותר סיורים מהרגיל בימים הנפיצים האלה ונמצאים במוקדי הסיכון בשטח. יש לנו מגדלי תצפית שפרוסים לאורך כל עונת השריפות, והאנשים שם מדווחים על כל עשן שהם רואים. אנחנו עומדים בקשר עם נאמני יער ורוכבים, הם העיניים שלנו בשטח. כולנו מתרכזים בנושא הזה".
היער לא היה זר לרווח כבר כשהיה ילד. "רוב הזמן שיחקתי ביער. עשינו מחנות וטיולי אופניים, ובילינו הרבה שעות בלי סמארטפונים ושטויות שיש היום - רק אנחנו והיער. תמיד אהבתי את הסביבה הזאת, והיום אני חוזר לאותם יערות בקטע אחר. מהילד שנהנה - למבוגר ששומר. עבורי זאת סגירת מעגל מדהימה. אני יוצא מהבית בבוקר עם צידנית, מים ואוכל להמון שעות, כי אני אף פעם לא יודע איך ומתי היום שלי יסתיים".
- כשאנחנו יוצאים מהמשרד ליום חופש, אנחנו מטיילים בטבע. מה אתה עושה כדי להתנתק קצת מהעבודה?
"בקיץ אני הולך לים, אבל אני לוקח את העבודה איתי גם לחופש", צוחק רווח. "כשמישהו במשפחה מציע ללכת לפיקניק, אני מוצא את עצמי שוב ביער, על ספסלי קק"ל, והאמת היא שאני נהנה. לכן כל כך חשוב לשמור על הריאות הירוקות האלה. הן המפלט שלנו". עכשיו, הוא מספר בגאווה, הפך רועי למודל לחיקוי עבור חבריה של בתו נויה בכיתה ב'. "הם יצאו לטיול מטעם בית הספר, והצגנו בפניהם את הכבאית המיוחדת שלנו. נויה הרגישה כאילו אבא שלה זה סמי הכבאי"...
לכל אזור ולכל גזרה יש את הייחודיות שלהם. ומי שיכול להעיד על כך מקרוב הוא משה ברוכי, בן 59 מנתיבות, שבאחריותו שטח המתפרס על יותר מ-1,000 דונם בנגב המערבי, ונמצא כולו בעוטף עזה. זמן קצר אחרי שמדווחים במהדורות החדשות על אזעקות צבע אדום, הבשורה כי "הרקטה נפלה בשטח פתוח" משרה מין רגיעה על רוב הישראלים. עבור ברוכי וחבריו לעבודה, זה רק האות לתחילתו של אירוע מתגלגל שעלול להסתיים בצורה רעה - גם אם אין בו נפגעים ישירים בגוף או בנפש.
"הרקטות של חמאס אינן הצרה היחידה ואפילו לא המרכזית שלנו", הוא מבהיר. "אני זוכר את היום ההוא, ב-11 באפריל 2018. קיבלנו התראה על שריפה שפרצה באחד השדות, מיהרנו לשטח, כיבינו אותה וכבר התחלנו להתקפל. ואז ראינו ניילון זרוק בשטח, וגילינו שזה עפיפון. עפיפוני הנפץ האלה התפתחו והפכו אחר כך לבלוני טרור, שכילו אדמות ושטחים נרחבים. התמודדנו עם יותר מ-30 שריפות ביום, ונלחמנו על כל עץ ועל כל דונם. כל רקטה שנורתה הקפיצה אותנו, כי לפעמים גם רסיסים גרמו ללא מעט שריפות. אז נכון שהם נפלו ב'שטח פתוח', אבל השטחים הללו נפיצים מבחינתנו, ובמקרים רבים נמצאים בסמיכות ליערות וליישובים. השנה האחרונה, בלי עין הרע, הייתה רגועה וטובה, ובכל זאת, הדריכות נשארת בעינה. אנחנו לא באמת מתרגלים לשקט הזה".
אמל יוסף (53), תושב בית ג'אן, עובד בקק"ל כבר 32 שנים, מאז השתחרר משירות סדיר בצה"ל. בתחילה היה עובד מן המניין, אחר כך עבר להדרכה ולהכשרת עובדים ומתנדבים, ובחמש השנים האחרונות הוא הסייר של אזור הגליל העליון והגולן. "הסייר הוא העיניים של האזור, והוא צריך להיות ער לכל מה שמתרחש ועלול להתרחש ביערות", מספר יוסף. "הלוואי שכולם ימשיכו לבוא וליהנות מהיערות, מהחניונים ומהאתרים, שפתוחים בחינם בכל ימות השנה. אבל אנחנו צריכים גם לשמור עליהם: לא להדליק אש במקומות שאסור, לשמור על הניקיון, ולזכור שהיערות הם שלנו ובשבילנו".
כדי למנוע שריפות, וכחלק ממשק יערני מאשרת קק"ל רעייה בשטחיה תוך מתן רישיונות מסודרים. פעולה זו עוזרת לשימור וליצירה של נוף רצוי, יוצרת שימור משאבים ומגוון צומח, וכמובן מפחיתה את העשבייה שעלולה לגרום להתקלחות בחודשי הקיץ. "המרעה הזה חשוב מאוד", מסביר יוסף. "כל שנה, אחרי עונת הגשמים, העשבייה עולה בצורה לא נורמלית. אנחנו נותנים לרועים תאי שטח שמחייבים טיפול מיידי. אני מכניס עדר לשבוע, חודש, שלושה חודשים - כמה שצריך - והוא כבר יעשה את העבודה ויוריד את הצמחייה, במקום שנעשה את זה באמצעות מכונות. נוצר מצב של ווין ווין: הרועה מרוויח, הצאן נהנה וגם לנו זה טוב".
וישנו תחום נוסף שעליו אחראים הסיירים, ומתסכל אותם אולי יותר מכל תחום אחר: הוונדליזם. זה מתחיל בהשלכת פסולת תמימה לכאורה של מטיילים שאינם מודעים מספיק לסביבה, ומרחיק עד פלישות, הצתות וכריתת עצים בלתי חוקית ביערות.
"אנחנו חיים בתוך עם ישראל, ומכירים את כל הצדדים שבו, בעיקר בתקופת האביב. המטיילים באים בהמוניהם, ולא תמיד משאירים את השטח נקי. לפעמים הם משאירים גחלים דלוקות, או שותים ומעשנים בשטח, וזה יוצר לא מעט צרות", אומר ברוכי. "בעיה חמורה יותר היא הוונדליזם בחניונים. אני מקבל דיווחים מהתצפית על שולחן או רכב שרופים, וזה תמיד מקפיץ. בסוף השבוע האחרון יצאנו למבצע למיגור תופת הטרקטורונים והרייזרים ביערות. ואחרי שאמרתי את כל זה, אני חייב לספר שאנחנו נמצאים היום במקום טוב בהרבה מאשר בעבר. הישראלים מפנימים את המסר, ומשתפרים מאוד".
רווח: "אנחנו ב-2022, והגיע הזמן שאנשים ייקחו אחריות על עצמם ועל סביבתם. כשיוצאים לטייל בנחלים, ביערות ובשטחים הפתוחים. אתם צריכים להבין שאף אחד לא אמור לנקות אחריכם. העובדה שאנחנו עושים את זה, כי אכפת לנו, לא אמורה לשנות. המשאב הזה חשוב לאנושות כולו, ואנחנו חייבים לשמור עליו. אנחנו רואים את ההתחממות הגלובלית, את מזג האוויר הקיצוני ואת השריפות שנגרמות בגללו - ומבינים שפשוט אין לנו ברירה.
"רוב האנשים מקבלים אותנו בצורה אוהדת, ומבינים שאנחנו כאן כדי לעזור, וכן, יש גם מעטים שמתייחסים אלינו כמו שנהגים מתייחסים לפקחי תנועה, אבל אנחנו בנקודה קריטית. לא צריך להצית שריפה כדי לגרום נזק. מספיק שאתה משאיר אחריך פלסטיק שלוקח לנו שנים להתכלות, או שאריות מזון שהחיות לוקחות והוא לא טוב להן. אנחנו חייבים לקחת את עצמנו בידיים. יש נקודה אחת שאני אוהב לקחת בה הפסקה, להכין לי בה קפה וקצת 'להסניף' את הטבע באמצע היום. לפני כמה זמן קיבלתי קריאה, וגיליתי שחלקת האלוהים הקטנה הזאת נשרפה ונשאר ממנה פיח, כי מישהו לא היה זהיר מספיק. זה צבט לי בלב".